התמודדות עם לחצים בתקופות של טלטלה ומשבר לפי שיטת יהודית עמרה מתוך הרצאה לארגון עסקי בתקופת הקורונה

מה זה משבר? כל היצורים החיים מחפשים יציבות, וחווים שינוי כמסוכן ואפילו  כחרדה קיומית. למרות הצורך ביציבות של כל אורגניזם חי ושל בני אנוש בפרט, אנחנו חיים בעולם דינמי, המשתנה תדיר, אולם על פי רוב השינוי הוא תזוזה עדינה, שבתוכה אנו מצליחים לשמר את אשליית היציבות. בגלל שרובנו משייכים את היציבות למשהו שנמצא מחוצה לנו – בעולם החיצוני, אנחנו חווים שינוי חיצוני, בפרט קיצוני כזה שמתרחש כיום, כשבר ביציבות, ולכן כטלטלה אדירה שיוצרת שבר גם בתוכנו – במערכת ההגנות הנפשיות, ומחברת אותנו לחוויית הכאוס וההתפרקות – שתמיד שוכנת בתוכנו. ככל שנצליח להתחבר לכוחות שלנו – ונתחיל להרגיש מי אנחנו ומה אנחנו שווים ומה הייחודיות שלנו, נוכל יותר ויותר למצוא את היציבות שלנו בתוך הדינמיות של העולם ולפעול בצורה נכונה יותר בזמן משברים. ההרצאה הזאת תתחלק לשני חלקים – ושניהם ינסו לקדם אותנו לכיוון הזה, של התמודדות פנימית נכונה עם המשבר הזה, ומשברים בכלל, שמתוכה נוכל לחוות יותר רוגע וביטחון ואפילו צמיחה והתחזקות פנימית. החלק הראשון – הוא חלק של ידע, של הבנה  - ועבורו מה שנדרש זה ראש מאוד פתוח והקשבה מתוך הלב ופחות מתוך השכל. תנסו לא לשפוט ולא להחליט אם זה נכון או לא. פשוט תהיו בנוכחות איתי, ואחר כך תוכלו להחליט אם זה  מתאים לכם או לא. והחלק השני הוא חלק פרקטי יותר שנותן כלים. עכשיו – יש היום המון כלים בעולם, אבל חשוב להבין שיעילות של כלי תלויה ב'האם' אנו יודעים להפעיל אותו. למשל פטיש: אפשר לשבור איתו את הקיר, אפשר לדפוק בעזרתו מסמר. זה אותו כלי, אבל אם לא נדע למה אנחנו בוחרים דווקא בכלי הזה, ואיך כדאי להשתמש בו – הכלי לא יעזור לנו. נתחיל מזה שכשאנו בסטרס הנטייה הטבעית היא לעשות ההיפך ממה שבריא לנו, למשל: להכנע לג'אנק-פוד, להזניח את הספורט, לעשן או לשתות יותר, לישון פחות טוב, להתמסר לדאגות. מדוע זה כך? כשהדאגה מאוד גדולה אנחנו נבלעים בתוכה והדאגה צורכת המון משאבים וכך אין לנו מספיק לשמירה על עצמנו. אשאל שאלה טפשית: מדוע אנחנו מאפשרים לזה לקרות ולא פשוט מפסיקים לדאוג? קיימת בנו אשליה לא מודעת שלא לדאוג זאת התנהגות או מצב פנימי חסר אחריות. לכן אנחנו נאחזים בדאגה, כאילו שבכך שאנחנו דואגים אנו מתנהגים באחריות, או לוקחים אחריות על המצב. אולם האמת היא הפוכה בדיוק. הלחץ והדאגה גורמים: לכל ההתנהגויות הלא נכונות. (למשל: סיכון עצמי בהדבקה על מנת לרכוש נייר טואלט – שאין לו שום קשר למה שקורה במציאות, לעומת זאת יש לו קשר הדוק לחרדות ולפחדים שלנו). מתישים אותנו, כך שכשמגיע הרגע בו כן אפשר לפעול, אנחנו נטולי כוחות. כלומר – כשהדאגה מכלה אותנו האפשרות שלנו לכוון את עצמנו בצורה נכונה פוחתת. איך אנחנו יכולים להפוך את המצב ולהגיע לכך שנוכל לקחת אחריות נכונה על המצב, או, מדויק יותר – על עצמנו בתוך המצב? אתייחס לשני דברים עיקריים: השליטה קודם כל אנחנו צריכים ללמוד להבדיל בין מה שלא בשליטתנו למה שכן בשליטתנו. ולקבל את זה שתמיד יהיו דברים בעולם שהם מחוץ לשליטתנו – זו דרך העולם. מאוד חשוב להבין את זה ולא לבזבז כוחות בנסיון להלחם בדברים אלו, כי זה מאבק שנועד מראש לכשלון. ההבחנה הזו מאוד לא פשוטה. היא מסובכת במיוחד במשברים, השינוי הקיצוני הוא כה מפחיד, שמיד עולה בנו הצורך בהפעלת שליטה, בכל האמצעים, על מנת להשיב את הסדר על כנו, ולא לחוות יותר את פחד המוות והחרדה הקיומית, שהכאוס מציף. ואז בתוך הדבר הזה לשחרר שליטה חיצונית, ברור שזה מאוד מסובך. אבל זה המפתח.   כשאנחנו מצליחים להפריד בין מה שבשליטתנו ומה שלא, אנו מחזקים את הגבולות שלנו. חיזוק הגבולות מקנה תחושת ביטחון ורוגע. מתוך התחושה הזו אנו יכולים לפעול בצורה מדויקת יותר. בתוך הסטרס הזה שנמצא סביבנו כרגע, נדרשת  בדיקה תמידית, מה ממה שקורה הוא בתחום השפעתי כרגע. מה שלא – לשאוף מיד להפסיק להתעסק בו, זה מכלה לנו משאבים שאנחנו צריכים מאוד עבור מה שכן בהשפעתנו. איך נעשה את זה: אחת הדרכים היא לעשות "רשימת דאגות וחרדות", כלומר להחזיק מחברת/דף זמינים וכל הזמן "לזרוק" על הדף את הדאגות, זה כבר קצת מנקה את הראש, ומשאיר לנו מרחב פנוי יותר, וברגע שיש לנו קצת זמן אנחנו עוברים על הרשימה ובודקים: מה שבתחום השפעתי כרגע – מסמנים בעיגול, מה שאולי יהיה בתחום השפעתי בעוד יומיים או שבוע או חודש, לרשום ברשימה נפרדת – של דברים עתידיים, מה שלא בשליטתי בכלל – לעשות עליו קו, למחוק מהרשימה. נעשה דוגמא: למשל: פחד מוות בגלל קורונה יש קורונה בעולם – זה לא בשליטתי, מוחקים כי אין לנו מה לעשות עם זה. (כמו שאם יורד גשם זה לא בשליטתנו, אנחנו רק יכולים להחליט אם לקחת מטריה). דאגה לבריאות שלנו – מסמנים בעיגול – יש לנו הרבה מה לעשות עם זה בשביל לשפר את רמת הבריאות הכללית ואת מערכת החיסון – אתן כלים לזה בהמשך. מניעת הדבקה והדבקות – יש מה לעשות עם זה: להשמע להנחיות של שמירת מרחק, שטיפת ידיים וכו. מה הבעיה אם אנחנו לא יוצרים את ההפרדה: מתוך הפחד מוות למשל נרוץ להתגודד בסופר בשביל לצבור מצרכים שיקנו לנו תחושת ביטחון הגנתית, עם עוד מאות אנשים – זאת התנהגות שרק מסכנת אותנו – כלומר הפחד, אם אנחנו לא יודעים איך לעבוד איתו יניע אותנו לפעולה חסרת הגיון. עוד דוגמה: חרדה כלכלית אין עבודה כרגע/יש פחות עבודה/אין ודאות שתהיה עבודה – לא בשליטתנו בשלב זה (אולי יהיה אחר כך). דאגה לחשבון הבנק – יש בזה חלק שבידיים שלנו: פנייה לערוצים הנכונים שיכולים לעזור במצב הכלכלי כרגע – למשל פנייה לבנקים להקפיא הלוואות//תשלומים. למשל: קצת לחסוך ולא להכנס להוצאות מיותרות כרגע. בעצם כשאנו מצליחים להבחין בין מה שבשליטתנו ולא בשליטתנו אנו מפסיקים להיות "מגיבים פסיביים" לעולם – ומתחילים להיות מכוונים. כלומר, באופן מטאפורי, במקום להיות עלה נידף שעף עם הרוח אנחנו מתחילים להצמיח שורש. זה מעבר מקורבנות – מצב שהעולם עושה לי ואני מגיב, לאחריות – להסכים לראות את המציאות ולבחור להתמודד כמיטב יכולתי. המעשה שנעשה לפעמים יכול להיות אותו מעשה, עדיין הוא יניב תוצאות שונות, כי נעשה אותו ממקום אחר, מתחושה של חוזק ולא מתחושה של חולשה, ותנסו ותראו שזה יביא לתוצאות הרבה יותר טובות, בהרבה פחות בזבוז של כוחות. ותראו שגם יופיעו מעצמם מעשים אחרים. כשנוריד מעצמנו את ההתעסקות במה שלא בידיים שלנו, נהיה יותר בנוכחות ובפניות רגשית ונוכל לראות יותר הזדמנויות (יותר חלקים שבידיים שלנו), למשל לנצל את התקופה להתעסק במשהו שבעומס החיים אנחנו לא מספיקים להגיע אליו, למשל לשמוע את ההרצאה הזאת – ולנסות לתרגל את הכלים שתקבלו פה, למשל להתחיל לכתוב/לצייר/כל דבר שרציתם ולא היה זמן. זה מצרך נדיר שמקבלים אותו היום ביד רחבה – כדאי לנצל אותו. אם לא ננצל אותו בגלל הדאגה, ואז כשנחזור לשגרה שוב נחווה את העומס והמחסור בזמן – אנחנו מפסידים מכל הכיוונים. אני רוצה גם לדבר קצת על טיפול בילדים  בזמן הזה, ילדים מרגישים אם אנחנו בחוויה פנימית של התמודדות או אם אנחנו לגמרי "מתערבבים ומתערבלים" במצב, אז קודם כל הם יגיבו לרמת החרדה או הרוגע שלנו. ככל שאנחנו מצליחים להיות ברוגע, ועוד מעט נדבר על החלק השני שיעזור לנו, נוכל  ליצור עבורם קרקע יציבה יותר בתוך המצב הזה. וזה קודם כל על ידי גבולות – גבולות נותנים תחושת ביטחון, לכן להשתדל לא לוותר על הגבולות, במיוחד בזמן הזה. הוויתור יתן להם הנאה רגעית, אולם תחושה עמוקה ולא מודעת שהכל מתפרק – ואז נתחיל לראות התנהגויות של התפרקות, ואנחנו לא מבינים: "אתם מקבלים כל מה ששאתם רוצים – למה אתם מתנהגים ככה?"   השכבות: מה מקשה עלינו מאוד להבדיל בין שליטה חיצונית לשליטה פנימית – שנובעת, ועל זה אני ארחיב עכשיו – מהחיבור שלנו לעצמנו? מה שמקשה אלו השכבות שבתוכנו, שמוצפות בכל האירועים הלא נעימים שעברנו בחיים, וכיסינו ב"קוצים", בשכבות הגנה בשביל לא להרגיש את הקושי. בדרך שבה אני עובדת אני מלמדת אנשים שצריך להרגיש את הדברים בשביל לרפא אותם. התרחקות מהרגש, שזה במידה רבה מה שהחברה מלמדת אותנו, מרחיקה אותנו מעצמנו, כי בשביל לא להרגיש את הכאב והחרדה אנחנו חייבים לייצר שכבות הגנה, השכבות מרחיקות אותנו מהכח שלנו: מהאותנטיות, מהיצירתיות, מהייחודיות שלנו, מהכשרונות המיוחדים לנו, מהאנושיות. בתוך משבר כל כך עמוק, אחד מהיתרונות הוא שהוא "שובר" את ההגנות. זמנים קשים מציפים רגשות קשים. ופה חשוב להבין שמה שצף זה מה שבתוכנו – ולאפשר לזה, לקחת את ההזדמנות להתחבר לזה – אם תתחברו לזה זה ינקה את עצמו. וזה ינקה דברים עמוקים יותר מתוכנו, כי כל הכאבים והחרדות קשורים גם לדברים עתיקים ועמוקים בתוכנו. זהו תהליך ניקוי השכבות – תהליך אינסופי ומשנה חיים. מה נרגיש אם נתחבר לזה? אנחנו נרגיש קודם כל את החלק המאוד עדין בתוכנו, שמפחד מהחיים, מההתמודדות – חשוב להבין שזה אוניברסלי. זה בתוך כל אחד. אם אנחנו לא מוכנים להרגיש את זה, נכסה אותו, אבל הפחד ישאר בפנים, ויחכה להזדמנות הבאה – למשבר הבא בשביל לפרוץ החוצה. אם נסכים, קודם כל נרגיש את החרדה שזה מעורר בנו – גם זה אוניברסלי, נרגיש אולי את הכעס, המרמור, התסכול – וכשניתן לזה להיפתח זה יתחיל להתנקות, זה כמו לפתוח אבצס ולתת למוגלה לצאת. אז ברור שאי אפשר לעשות את זה כל הזמן, כי אנחנו צריכים גם להיות בעשייה אחרת, לעבוד או ללמוד, או לבשל, לטפל בילדים וכו. אבל אני מציעה לכם – תקחו לכם חצי שעה ביום, תשבו ותדמיינו את החלק במצב הנוכחי שמכניס אתכם לחרדה הכי עמוקה, תנו לעצמכם להרגיש כמה שאתם קטנים אל מול ההתמודדות הענקית, כמה שאתם אבודים למול זה, כמו ילדים קטנים, כמה שאתם חרדים, שאתם מרגישים שהכל הולך להתפרק, ואז תנו לעצמכם להרגיש את הכאב או הכעס או העצב – מה שעולה מעצמו, ופשוט תהיו בזה. תנסו את זה ותראו שאחרי שבוע או שבועיים, חלקכם אולי אפילו מהפעם הראשונה, כבר תרגישו קצת הקלה, ולאט לאט זה יחזק אתכם – כי התוצאה תהיה חיבור יותר עמוק לעצמכם, שזה חיבור יותר עמוק לכוחות. זה כמו לנקות את השמשה של הרכב. כשהשכבות מוצפות בכל הקושי והכאב שבתוכנו, זה כמו לראות את הכביש דרך שמשה מלוכלכת. כשאנחנו מנקים, נוכל לראות את המציאות בצורה יותר צלולה, ולכן לפעול בתוכה בצורה יותר מדויקת. ואז המשמעות היא שהרחבנו את השליטה הנכונה במצב. וזה כאמור יתן לנו חוויה יותר משמעותית של רוגע ושליטה פנימית. בואו נעבור עכשיו לעוד לכלים פרקטיים: אני אתן כמה, קחו בחשבון שלוקח הרבה מאוד זמן להטמיע "תוכנה" חדשה, אלו מכם שרוצים לנסות, צריכים לנסות שוב ושוב במשך חודשים. גם אם בהתחלה תצליחו רק קצת, כבר תוכלו להרגיש שיפור. שמירה על בריאות, שגם משפיעה מאוד מאוד על החוסן הנפשי: אוכל בריא ספורט. ספורט גם גורם למצב רוח טוב יותר, בגלל הפרשה של חומרים כימיים במח, וזה מגן נגד דכאון וחרדה – שמקושרים עם ירידה ביעילות מערכת החיסון.  חשיפה לשמש – ויטמין D לקום כשעה לפני בני הבית – למה? ראשית, כך אנחנו בסנכרון של האנרגיה האישית - הפנימית עם האנרגיה האוניברסלית, שנית, בשעה הזאת יש מעט מאוד גירויים, וכך יש לנו זמן שבו אנו לא צריכים מיד להתחיל להגיב לעולם החיצוני, אלא אנחנו יכולים לכוון את עצמנו מבפנים. זה מרחיב את השליטה הפנימית. אני ממליצה בשעה הזאת לעשות ספורט – לחצי שעה מיד כשקמים, ואז 10 דקות לעשות את התרגילים שכבר אלמד אתכם, ואז ב20 הדקות הנותרות לתכנן איך יראה היום שלכם – ולכתוב! את זה. להפעיל חלקים במח שיותר מחוברים לחושים מאשר לקוגניציה – למחשבה, על ידי מוזיקה אהובה, ריחות מוכרים, צחוק (תכנים הומוריסטיים), במיוחד כשאתם עם הילדים, המשפחה, בשביל להרפות מהמתחים וליצור הרמוניה ונינוחות.   לסיכום: להבדיל בין שליטה חיצונית לפנימית לתת לעצמכם להרגיש, להתחבר לחרדה, לכאבים – לא לכסות על ידי אלה, להתחיל להיות בשליטה יותר נכונה על החיים. תשתמשו בכלים המעשיים תתרגלו כמה שיותר – כל הדברים שלימדתי הם כמו שרירים שצריך לחזק. רק ההרצאה לא תעשה את השינוי. תתרגלו, קחו אחריות על הדברים האלו – אם אתם רוצים ובוחרים לעשות זאת, ותראו שזה יביא אתכם לשינוי מאוד גדול.   כל הזכויות שמורות למיכל ליבנה MA. בתודה ליהודית עמרה, שהידע משנה החיים הזה הגיע אלי דרכה. המאמר נכתב בראייה הוליסטית.