גמגום כבעיה רגשית (הסתכלות הוליסטית והקשר בין גוף לנפש) תופעת הגמגום נפוצה מאוד בקרב ילדים, אצל 75% מהם הגמגום יחלוף כשבא ואצל האחוז הנותר, הוא יישאר לגור, יהווה בעיה, יפעיל לחצים נפשיים וחברתיים ואף יעכב את התקדמותו האישית של הילד כאדם בוגר. על הגמגום מנקודת מבט הוליסטית, על חוסר האיזון בקרב מגמגמים ועל הטיפול הרגשי כשהילד עוד ילד והגמגום טרי וחם תינוק לא נולד מגמגם, כפי שאינו נולד מדבר או מכיר את העולם הסובב אותו. הגמגום לרוב מאובחן כבעיה רגשית בקרב ילדים/מבוגרים שלא טופלו. לצערנו עד היום הגורם לתופעת הגמגום נותרה בגדר תעלומה, ההשערה היא שלגמגום יש כמה סיבות המערבבות תורשה ונוירופיזיולוגיה. הטענה המקצועית רווחת שלגמגום אין תרופה או מרפא, ועם השנים צצו להן כמה וכמה טכניקות טיפוליות אשר משפרות אם הגמגום, אך לא מעלימות אותו כליל. אם תבקשו מרופא הילדים שלכם הפניה לגורם אשר מטפל בגמגום, תגיעו היישר אל זרועותיהן הנאמנות של קלינאיות התקשורת. הן אשר יזהו את הגמגום, יאבחנו אותו וייתנו לילד ולהורה כלים וטכניקות ללמידה ותרגול שפתי, כמו הגייה נכונה, חזרה על צלילים בעיתיים ועוד. עבודת התרגול הינה נפלאה, חשובה ונהדרת, אך לרוב אינה פותרת את "הבעיה". הגישה ההוליסטית מכוונת את המטפל לטפל באדם ולאו דווקא בבעיה, מכאן שגמגום לרוב יושב בהווייתו על בעיה רגשית כזו או אחרת, אותה יש לאבחן, לזהות, למגר ולפיכך לטפל עד סילוקה או הבניית כלים להתמודדות עמה. עוד מימי משה רבנו, הגמגום סימן בוי גדול את כוחה של מילה, את משמעות הביטוי כחלק מהמהות האנושית והאישית שלנו. לרוב ילדים אשר סובלים מגמגום יסבלו באותה המידה גם מבעיית דימוי עצמי כזו או אחרת, שכן לחצי הסביבה והחברה שאינה מקבלת את הכשל השפתי, אף מלגלגת ולא תורמת במאומה להתמודדות עם המכשול, יהפכו את הטיפול ל"נורא". אז איך תזהו גמגום? גמגום הוא דיבור שאינו רציף, בדרך כלל מקוטע שיכול לחזור כמה פעמים על אותה המילה באותו המשפט. אז נכון, לכל אחד מאתנו יש רגעים של גמגום, לכן כדאי להבחין בין גמגום התפתחותי שקורה כמעט אצל כל ילד לתקופה די קצרה, בין גמגום נרכש. הגמגום יכול להופיע לראשונה בגילאים שבין 6-2. הוא יכול להיעלם ואף לחזור בגיל מבוגר יותר, הסטטיסטיקה קובעת שאצל 75% מהילדים הוא חולף עם הרוח.   הרבה מאוד ילדים סובלים מגמגום שבא לידי ביטוי כחוסר שטף. מדובר בדיבור מרוח, מהיר, דיבור אשר חוזר על מילים, מסקל או מושך אותיות. הרבה הורים מכירים את: "א...א...א..." שמתפלקים לקטנטנים מבלי משים לב, ורק אחר כך הם מתחילים לשאת את דבריהם בשטף, כאילו ולא נתקעו כלל.   רמזור אדום הבעיה מחייבת את תשומת ליבנו כאשר מתווספים לחוסר השטף הטבעי עוויות אשר מתבטא בפני הילד כקושי בדיבור, מיתרי הקול נשמעים סגורים, לעיתים גם היד או איבר אחר עשויים לזוז בזמן הדיבור ומופיעות תנועות לוואי שאינן מוכרות ואינן מתאימות כלל לילד. לא פעם נראה שילדים אשר מודעים לבעיית הגמגום עשויים להירתע מדיבור כלל, בשל לחצי הסביבה, הביקורת והשיפוטיות שסובבת אותם, ואז מתגלים ילדים שתקנים, נחבאים אל הכלים, מופנמים, שבחרו לעצמם בדרך שאינה הולמת אותם. מה קורה עם כל האנרגיה שנותרת בפנים? היא לרוב מוצאת לעצמה דרך להשתחרר, לרוב הדרכים אינן חיוביות, כמו התקפי זעם, התפרצויות, התקפי חרדה ועוד.   עבודה נפשית - רגשית גמגום על רקע נפשי נובע מאירועים טראומטיים שונים, הקלילים שביניהם הם מעבר דירה, עזיבת הארץ, הולדת אח, מוות במשפחה ועד אירועים טראומטיים קשים יותר. הסברה הפסיכולוגית היא שהמגמגם מאבד בשעת הגמגום את השליטה על גופו, עולה פחד עז מאיבוד שליטה שנמצא לרוב בהחזקה, כשהשליטה מתפוררת, כך גם מתרופפים מיתרי הקול, הקול לעיתים מצטרד, מיתרי הקול כמו מנגנים בעצמם בקצב משלהם, האותיות מסתקלות האחת בשנייה וכל אזור הפה והגרון, המקור הראשון והחזק ביותר לביטוי האישי שלנו, מתערער. בעבודתי עם תמציות פרחי הבאך, התגלתה חוויה טיפולית מאזנת. התמציות אשר נבחרו לתהליכים (כמובן עם אדפטציה אישית לכל מטופל), עזרו למטופל להתחבר אל התדר האנרגטי אשר נמצא אצלו בחוסר ואף הצליחו ליצור עבודה תהליכית מדהימה. כפי שנאמר – העבודה עם ומול האדם, כמי שנודד על הציר שבין שליטה לחוסר שליטה, יש ראשית מן הצורך לאזן את המקום החלש, לחזק ולהרים את הביטחון והדימוי העצמי, להפחית את הרעש והסטרס הפנימי שמייצרת החוויה כולה והכי חשוב – לאפשר התבוננות קסומה פנימה (לגלות שזה בכלל לא "נורא").   מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הוכיחו כי גמגום שאינו מטופל בזמן יכול להתפרש בגילאים מאוחרים יותר כבדידות, כהרגשת ניכור ואי שייכות ובעיקר פגיעה בזהות הכבוד העצמי של האדם. הסטטיסטיקה קובעת כי גמגום שכיח פי שלושה אצל גברים. כפי שכבר נאמר, כשמדובר בילדים בטווח גילאי שבין שנתיים שלוש הגמגום אינו מהווה מכשול. הבעיה צצה בגילאים קצת יותר גדולים כאשר החברה בה נמצא הילד, בודקת, מתקנת ומבקרת. על פי גבולות הכנות בעולמם של ילדים, החברה השופטת מעמידה ילדים קטנים במקום די מביך, בעודה מנדה את "הפגום" ואת "השונה". כדי לאפשר לילדינו להגיע לעולם הלא קל הזה, בבגרות ועם כלים נכונים להתמודדות סבירה, כדאי ואף מומלץ לטפל. מעבר לעבודה עם קלינאיות תקשורת אני ממליצה בחום על טיפול רגשי, ובינתיים, הנה כמה כלים ראשוניים עבור ההורים החוששים, שבלעדיכם ורצונכם בעבודה האישית/רגשית התהליך לא יתרחש: קחו מספר, סביר להניח שאתם לא סובלים שמתפרצים לדבריכם, אל תתפרצו לדברי הילד שלכם. הקשיבו לו בסבלנות ונסו לשקף עבורו את מה שסיפר. הדבר ייתן לו תחושה ברורה שהקשבתם לו. שנית, דברו נכון בעצמכם, אתם המודל הראשוני והחשוב ביותר לילדכם. למדו אותם שאתם מדברים נכון, חקיינות היא מילת הקסם, דברו נכון וילדכם ילמד לחקות אתכם, הוסיפו רוך ורגישות לדבריכם, מילה שנאמרת ברגש מעבירה מסר אחר – גם אם אתם לא אומרים דבר, מספיק שאתם מתנהגים אותו, אל תרימו גבה או תשדרו לילד שהוא עשה טעות בדבריו. החשוב ביותר – הימנעו מביקורת, אל תשפטו, אל תבקרו, אל תכנו את הילד בשמות ואך תאפשרו לאחים גדולים, חברים או מכרים לעשות זאת. אם הילד נמצא במסגרת בית ספרית, חשוב לשתף את המורה המחנך בתהליך, לבקש שלא להעמיד את הילד בפני חוויה לא נעימה בפרהסיה, כמו כן, עודדו את הילד כשהוא מצליח, תנו לו נקודות זכות על התקדמותו בתהליך, כפי שכבר נאמר, הדימוי העצמי מושפע מאוד מתהליכים כאלה ואחרים בחיי ילדינו, עוד לפני שתגדירו בעיה ותנסו לטפל בה בכוח, הביטו בילד ונסו לטפל בו – כאדם. הכתיבה היא מתוך ראייה הוליסטית וללא בחינה אמפירית.